שלושים ימי האבל הראשונים נקראים תקופת השלושים, הנספרת החל מיום הקבורה ו-30 ימים רצופים לאחריה. לאחר תום השבעה נמשכים מנהגי האבלות באופן חלקי שמותאם לאבלים. בסיום השלושים תמה תקופת האבל על מרבית קרובי המשפחה, למעט האבלים על פטירת אב ואם שכלפיהם נמשכת תקופת האבלות אחד עשר חודשים נוספים.
בתקופת השלושים ניתן לצאת מהבית, לחזור לשגרת היום ואף לעבודה, אך אסורים עדיין בתספורת, גילוח וגזיזת ציפורניים. יש הנוהגים שלא ללבוש בגדים חדשים ובגדים מגוהצים או חגיגיים ושלא להתקלח במים חמים. האבלים אינם משתתפים בשמחות ואינם שומעים מוזיקה.
במידה ובתוך ימי השלושים חל אחד מהחגים הללו: ראש השנה, יום הכיפורים, סוכות, פסח או שבועות – נפסקים מנהגי האבלות בזמן החג וספירתם משתנה בהתאם.
בפרק הזמן של השלושים ממשיכים האבלים ואומרים "קדיש יתום" בזמן התפילות. בתום שלושים ימים מן הקבורה עולה משפחתו של הנפטר לקברו.
ביום השלושים רשאים האבלים על אח, אחות, בן, בת, רעיה או בעל להתגלח ולהסתפר, אולם באבלות על אב ואם עדיין אסור להסתפר בו ביום, אלא רק ביום שלמחרת. אבלים על הוריהם מסתפרים רק אחרי שאחד מקרוביהם גוער בהם ללכת להסתפר.
אם יום השלושים חל בשבת, עולים לקבר ביום שישי שלפניו או ביום ראשון שלאחריו והמנהג הרווח הוא לעלות ביום ראשון שלאחריו. מקובל שבזמן העלייה לקבר ביום השלושים, מתקיימת גם הקמת המצבה (גילוי מצבה).
העלייה לקבר המתקיימת בסיום השלושים וביום השנה כוללת את אותם הפסוקים והתפילות הנאמרים בעלייה לקבר בסיום השבעה. ביום השלושים מדליקים נר נשמה בבית ובשעת ההדלקה נוהגים לומר: לעילוי נשמת <שם הנפטר/ת> בן/בת <שם אב הנפטר/ת>.